שימור תפקוד בלוטת הרוק תופס מקום מרכזי כיום בניהול הניתוחי של גידולים שפירים בבלוטה התת-לסתית (Submandibular Gland). עם זאת, הראיות ההשוואתיות בין גישה משמרת לבין כריתה מלאה של הבלוטה עודן מוגבלות. מחקר שפורסם לאחרונה ב- ,Surgical Oncology השווה בין ניתוח משמר בלוטה (SGPS, Submandibular gland-preserving surgery) לבין כריתה מלאה של הבלוטה התת-לסתית (SGTE, submandibular gland excision) מבחינת תוצאות תפקודיות, אונקולוגיות ואסתטיות בטיפול בגידולים שפירים.

סקירה שיטתית ומטה-אנליזה זו בוצעה באמצעות איסוף מחקרים ממאגרי המידע PubMed, Embase ו-Cochrane Library, במטרה להשוות בין SGPS לבין SGTE. מדד התוצאה העיקרי שנבחן היה תפקוד בלוטת הרוק לאחר הניתוח, לצד מדדי תוצאה משניים שכללו את משך הניתוח, איבוד הדם התוך-ניתוחי, שיעורי הישנות הגידול, סיבוכים בתקופה שלאחר הניתוח והתוצאות האסתטיות של עצב הפנים.

נכללו ארבעה מחקרים שכללו 318 מטופלים, והראה כי ניתוח SGPS הציג שימור מובהק וטוב יותר של קצב הפרשת הרוק במנוחה כעבור 6 חודשים (הבדל ממוצע [MD]: 0.32 מ"ל/דקה; רווח בר-סמך 95%: 0.23 עד 0.41) וכעבור 12 חודשים (MD: 0.24 מ"ל/דקה; רווח בר-סמך 95%: 0.10 עד 0.38). בנוסף, בהשוואה SGTE, ניתוח משמר בלוטה היה כרוך במשך ניתוח קצר יותר (MD: 10.58- דקות; רווח בר-סמך 95%: 14.61- עד 6.56-), באובדן דם תוך-ניתוחי מופחת (MD: 15.43- מ"ל; רווח בר-סמך 95%: 30.82- עד 0.04-) ובסיכון נמוך משמעותית לפגיעה בסעיף השולי של עצב הפנים (הפרש סיכון [RD]: 0.09-; רווח בר-סמך 95%: 0.16- עד 0.03-). לא נצפו הבדלים מובהקים בקצב הפרשת הרוק תחת גירוי, בשיעורי הישנות הגידול או בסיבוכים אחרים, בעוד שהתוצאות האסתטיות של עצב הפנים נטו באופן מובהק לטובת הגישה המשמרת (הבדל ממוצע מתוקנן [SMD]: 1.95; רווח בר-סמך 95%: 0.20 עד 3.70).

מסקנת החוקרים היתה כי SGPS מציע יתרונות תפקודיים ואסתטיים על פני SGTE מבלי לפגוע בבטיחות האונקולוגית, ממצא המבוסס ותומך במעמדו כחלופה בטוחה ויעילה עבור מטופלים שנבחרו בקפידה עם גידולים שפירים של הבלוטה הסאב-מנדיבולרית.